ארכיון פוסטים מאת: lionel

מדבקה נגד תאונות דרכים

לאחר מותו של אורן, במסגרת מלחמתנו בתאונות הדרכים, הוצאנו מדבקה לזכרו. רק מאוחר יותר מצאתי פתק בתוך כתביו של אורן שנכתב ב 29 לאוקטובר 1996 ובו היה כתוב כך:

"היי היי
גם אני רוצה מדבקה
למי שלא שם לב
אני חושב שהגיע שלב הציניות
כוס אמק, רועדות לי הידיים!!!"

אורן- 11 שנים למותו

אורן

אורן נולד ב 24 לפברואר 1979 הייתי ילדה בת 23 והוא היה בני הבכור, הוא נולד לפני עידן האולטרסאונד ומי השפיר ורק כשיצא לאוויר העולם ידענו שיש לנו בן זכר ואבא שלו התייצב על הטלפון הציבורי, ההוא עם האסימונים, להשוויץ לכל העולם על בן הזכר שנולד לו, היינו הכי גאים ומאושרים בעולם.
עם לידתו קניתי 3 ספרים- שעיקרם היה איך לגדל ילד בריא, איך לגדל ילד מאושר ואיך לגדל ילד חכם…

אורן היה פרויקט, הרי לא באמת מלמדים אותנו להיות הורים אז למדתי- אמא אוטודידקטית.
ואורן היה חלומה של כל אמא פולניה, תלמיד טוב בבית הספר, ספורטאי וכדורסלן מצטיין, חבר טוב, תעודת בגרות מושלמת, פסיכומטרי 740, ענק יפה תואר בגובה 1.94 עם לב זהב, משורר שכותב שירים, ילד שקורא פילוסופיה להנאתו, שזוכר את ימי ההולדת של כל בני המשפחה וגם את יום האם, יום המשפחה, ערבי חג, הכל!!! , שכל יום הולדת היה מכין לכל אחד מאיתנו ברכה מיוחדת המתאימה רק לו, שהיה כותב לי "לאמא הכי טובה בעולם ולקצינה הכי יפה בצה"ל" אני שהייתי אשת צבא, שמגיעה הביתה מאוחר ובדרך עוד מקבלת טלפון מאורן- "אני מכין ארוחת ערב מה להכין לך?" ברור שלא הייתי האמא הכי טובה בעולם ובטח לא הקצינה הכי יפה בצה"ל אבל הייתי נושאת את הברכות בתיק ומשוויצה לכל חברותיי.
ואורן התגייס לצה"ל בתקופת שצה"ל עוד היה בלבנון והיה לוחם בהנדסה קרבית, שמחזיק פעם קו בצפון, פעם בשטחים ופעם בדרום והדאגה לא פשוטה, כמו שכל הורה לחיל קרבי יודע ואז הלך לקורס קצינים שזו אמורה להיות תקופה יותר רגועה והיה אמור להישאר להדרכה בב"הד 1 שזה אומר שאפשר לישון בשקט…..
ואז, בגיל 21, אורן נהרג בתאונת דרכים, על אופנוע, אף אחד לא פגע בו, אורן נכנס לעיקול כביש שיש לפניו שילוט גדול וברור להאט, במהירות לא מתאימה , איבד שליטה, עף למעקה הבטיחות ונהרג במקום.
קשה לי מאד לאמר זאת בקול רם אבל במידה מסוימת אורן הרג את עצמו.
היום רציתי לדבר על אורן הילד שלי שלא שמר על עצמו, על אורן הנער הצעיר שחשב שלו זה לא יכול לקרות, שכשהבעתי את דאגתי מהאופנוע אמר לי שבועות לפני מותו שאם ייהרג " אז תבכי חודש תבכי 3 חודשים ואחר כך תשכחי ותמשיכי בחיים שלך" על אורן הילד המקסים, הנפלא היפה המוכשר שהיה אהבתי הגדולה כמו שכל אחד ואחד מהצעירים היושבים בקהל הזה הוא בעבור אמא ואבא שלו, שהיו לו חלומות- לטייל בעולם, ללמוד, לאהוב, להתחתן וללדת ילדים, לעשות קרירה, לחיות!!!!!
היום חשוב לי לפנות לכל הצעירים היושבים בקהל הזה לכל הילדים המקסימים, הנפלאים המיוחדים של אמא ואבא, קחו אחראיות על החיים שלכם, שמרו על עצמכם!!!, כי יש לכם אחראיות לא רק על החיים שלכם אלא גם של מי שאוהב אתכם, אמא אבא אחים ואחיות, סבא וסבתא.
איך אפשר להסביר לבחור צעיר בן 21 ,איך אפשר להסביר לכם שמקשיבים לי כרגע, ששום דבר לא יימשך כרגיל אחרי שהוא נהרג!!! שמהרגע שהילד שלך מת גם החיים שהיו לך מתים, שאנחנו אכן ממשיכים בחיינו, אבל אלו חיים אחרים, שהכאב והגעגוע לא נגמרים לא אחרי חודש לא אחרי 3 חודשים לא אחרי 3 שנים ולא אחרי שלושים שנה, שהימים הכי שמחים בחיינו (ימי הולדת, חתונות של הילדים, הצלחות שונות בחיינו, ועוד) הם הימים הכי קשים שאז הם הכי חסרים לנו, שהמחשבה על מה הם החמיצו מלווה אותנו בכל יום, שהצורך הזה לראות אותם, לחבק אותם, לגעת בהם, הוא צורך יומיומי.
כשאתם קטנים האחראיות על חייכם בידנו ואז אתם גדלים וזה כייף לראות אתכם יוצאים לדרך משלכם, מחפשים עוד ועוד דרכים להיות עצמאיים וייחודים , לעשות דברים בדרך שלכם, להתפתח להתנסות, להעז ולפעמים להסתכן.
יש כל כך הרבה אתגרים בדרך, יש כל כך הרבה מהמורות שחלקן לא תלויות בכם, אבל ישנה גם האחראיות שלכם האחראיות שלכם על חייכם למענכם אבל גם למעננו.
עד שאתה לא הורה אתה לא מסוגל להבין מה זו אהבה לילד משלך, לישות שהיא חלק מגופך חלק מעצמך. ועד שאתה לא הורה לילד מת אתה לא מסוגל להבין את הבור השחור הזה שמתיישב בתוך גופך וכואב פיזית, את הגעגוע הלא נגמר את הצורך הדחוף הזה לחבק עוד פעם אחת את הילד שלך.
היום אני פונה מהבמה הזו לכל הילדים של אבא ואמא שיושבים בקהל- אתם הילדים הכי מדהימים, יפים, איכותיים ויקרים בעולם להוריכם, לאחיכם, לסבא וסבתא שלכם, לחבריכם, כמו שאורן היה בשבילנו ,החיים שלכם יקרים מפז, בכל פעם שאתם לא שומרים על עצמכם, שאתם מסתכנים לשווא – כן כן גם בצבא נגרמות תאונות, וגם בכבישים, וגם בטיולים בדרום אמריקה ועוד.
רגע לפני -תעצמו את עיניכם ותחשבו שאמא ואבא שלכם עכשיו איתכם, שכל מה שקורה לכם עובר עלינו- שפציעה שלכם פוצעת אותנו, נכות שלכם משאירה אותנו נכים שמוות שלכם חו"ח ממית את החיים שהיו לנו.

שמרו על החיים שלכם למענכם אבל גם למעננו

עשר שנים למותך

אתמול לפני 10 שנים אספתי אותך מרכבת צפון, עייף, מאובק ועם ריח הזיעה המיוחד שלך כשתרמיל ענק על גבך ונשק בימינך, ילד יפה שלי.
אתמול לפני 10 שנים ראינו רבע גמר של מכבי ת"א ביורוליג והשתוללת משמחה כשמכבי ניצחו
היום לפני 10 שנים נפרדתי ממך בבוקר יום שישי, לבוש שחורים, יפה תואר ונרגש עלית על האופנוע בדרכך לבקר את חברתך החדשה.
היום לפני 10 שנים הגיע גנן לסדר את גינת ביתנו ולשתול פרחים.

היום לפני 10 שנים היה יום אביב מקסים הכל פרח, שמים כחולים בלי ענן ואני קמתי בבוקר בתחושה שאפפה אותי בכל אותה תקופה ש"אלוהים אוהב אותי" כמה אושר נפל בחלקי- יש לי שלושה ילדים מקסימים, יפים, חכמים ובריאים, בן זוג אוהב, בריאות טובה, עבודה מרתקת ופרנסה טובה, בית יפה, מי צריך יותר?
היום בבוקר לפני 10 שנים הייתי המאושר באדם.
היום לפני עשר שנים התקשרתי אליך כל אחר הצהריים ובשש בערב השארתי לך הודעה נוזפת איך זה שאתה יודע כמה אני דואגת מהאופנוע ואתה מנתק את הטלפון.
היום לפני 10 שנים ב 6 בערב כהשארתי לך את ההודעה בטלפון כבר הייתי אמא לילד מת.
היום לפני 10 שנים ב 9 בערב כבר לא רציתי לחיות.
פעם אחר פעם חולפות לי התמונות של רמ"ח נפגעים שעומד בדלת ומבלי לאמר דבר הופך את חיי לנצח.
היום לפני 10 שנים לא האמנתי שאשרוד כדי לדבר פה 10 שנים אחרי מותך.
ילד יפה שלי, היום סוף סוף, עשר שנים לאחר מותך, צפיתי בסרט שעשינו לזכרך ושנמצא באתר האינטרנט שלך. בכל התמונות והסרטים אתה מופיע עם החיוך היפה שלך, ילד ענק עם לב גדול, ילד מושלם שלי.
כמה אושר ושמחה הבאת לחיי ב 21 שנות חייך, כמה כאב וגעגוע מאז מותך.
אז הנה אנחנו שוב, 10 שנים למותך, מקבלים פה קבל עם וחברים את "פרס ההישרדות", המשכנו לחיות ילד שלי, בלעדיך, לעבוד ליצור, לתת ולקבל ואפילו ליהנות מהחיים. מותך יצר חיים חדשים, של אורי ורוני ובשמך, אני מרבה להופיע בפני צעירים עם רישיון נהיגה ולנסות למנוע מוות מיותר, נוסף דרך הסיפור שלך.
אוהבים אותך ילד אהוב.
אמא

עשר שנים למותו של אורן

פעם מזמן מזמן, אני ואורן הלכנו הביתה יחד בחזרה מאולם הכדורסל, אז עוד לא ידענו דבר אחד על השני והלכנו לאט אורן החזיק ודחף את האופניים שלו ואני על המדרכה ודיברנו ודיברנו ודיברנו ואני לא רציתי שההליכה הזו תגמר…

כשהגענו לפינת הרחוב שלי עמדנו בצומת השקטה ההיא, כבר החשיך והיה קר אבל אנחנו דיברנו ודיברנו ודיברנו. פתאום התחיל לרדת גשם ואני התעצבתי כי ידעתי שעכשיו אין ברירה ונאלץ ללכת הביתה אך כשהסתכלתי על אורן ראיתי שהוא מסתכל אל השמיים טיפות גשם נופלות לו על הפנים נוטפות לו מהשיער והוא- מחייך. לא הבנתי איך זה שהוא לא רץ ומחפש מחסה מהגשם… וככה כששנינו עומדים בפינת הרחוב במבול שאלתי את אורן למה הוא מחייך ואורן הסתכל אליי ואמר "תראי שקמה, יורדים מים מהשמיים". ברגע הזה ידעתי לראשונה בחיי, מהי אהבה.
המון דברים קורים בעשר שנים… שינויים אין ספור. אנחנו גדלים, מתפתחים, משתנים. בעשר השנים האלו הלכתי עד קצה העולם וחזרה, פגשתי אנשים שונים, ראיתי נופים אחרים, הגעתי לקיצוניות זו או אחרת. גדלתי. בהתחלה אורן היה איתי בכל מקום, בכל נוף, בכל שיחה, בכל שיר. אחר כך אורן היה לידי אך לא איתי… הרבה אמרו לי אז שהזמן מרפא אך אני למדתי שהזמן אינו מרפא הזמן- משכיח. ועם התכונה הזו של הזמן נעלמים להם אט אט דברים יקרי ערך כמו מראה של חיוך, ניחוח, קול של צחוק, תחושה של מגע, כל אותם הדברים שאנו משייכים לאדם. רק בשנים האחרונות בחיי, הבנתי שלא הזמן הוא התרופה, רק אנחנו יכולים לרפא את עצמנו… מתוך קבלה מתוך הבנה. השנה אני ואורן עשינו שולם אחרי שנים של עליות וירידות, מלחמות ואין סוף תהפוכות.. רק אדם שאיבד את מי שהיה בזמנו כל עולמו יכול להבין את מורכבותה של מערכת היחסים עם אדם שאינו.
היום אני כבר גדולה, ככה בטח אורן היה חושב.. ואני מבינה יותר, אני יודעת שאורן תמיד יהיה חלק ממני כי הריי גם בהייתו בחיים וגם בהעדרו אורן עיצב חלק ממי שאני היום והוא חלק מיוחד ביותר. לפעמים אני שומעת שיר ופתאום מחסירה פעימה, לפעמים אני מדברת על מה שקרה ולפעמים מדברת על מי שהיה, לפעמים כשמישהו מספר שהוא נוסע לפרו אני לרגע משתתקת.. לפעמים אני רואה מרחוק מישהו שדומה לו וחושבת מה היה אילו.. לפעמים אני עצובה ולפעמים אני שמחה אם עולה זיכרון יפה ששכחתי כבר מזמן, אך כל אלו קורים היום רק לפעמים.. רק דבר אחד לא השתנה, דבר אחד מלווה אותי בכל מקום ובכל תקופה. בכל פעם שאני הולכת ברחוב ופתאום מתחיל לרדת גשם אני עוצרת לרגע, מסתכלת לשמיים, מחייכת וחושבת- "תראה אורן, יורדים מים מהשמיים….."

מנירה וערן הוסמן

אופירה שלום,
עברו שבועיים מאז נפגשנו והפנית אותי לאתר שהוקם לזכרו של אורן,
הפתק ובו הכתובת היתה על שולחני ולא העזתי להכנס,היום בדיפדופי באינטרנט,צדה עיני את כתובת האתר(ערן פשוט הכניס אותה ביוזמתו למועדפים שלנו.)
חולפת שעה חיוכו של אורן אינו מרפה ממני,האם את מאמינה שאין שבוע שאיני חושבת עליו?

….הכרתי את אורן מגיל צעיר,עת שוטט במתנ"ס באימוני הכדור סל ובקייטנות ,תמיד בחר בניגוד מדהים לגודלו הפיזי-להצטרף לקבוצת הקטנטנים,אז חשבתי שמשיכתו זו היא בזכות המדריכות החתיכות…
לימים קלטתי שזה היה פשוט המקום בו הוא יכול היה לשוב ולהיות הילד ,השטותניק,המצחיק,הקליל ,שמתנדנד במלוא כוחו על הנדנדה הכחולה בפעלטון,מתאבק ומתגלגל עם ילדי הגן על המזרון וצוחק וצוחק בלי חשבון.
החוויה לראות את אורן,ניצן שמנמן גדל ומתפתח לפרח מדהים,עלם יפה,חתיך הורס,קסם של איש -היתה מהמיוחדות שחוויתי. אורן היה בעיני אז סמל לאיש שבלע את החיים,היתה תחושה שתמיד רצה להספיק עוד ועוד.. כאילו הרגיש שהזמן קצר.
יש בחיים אנשים שהמפגש איתם יוצר בך תחושה של קשר מיוחד,אורן היה אחד מאלו שנכנסו לי לנשמה,היתה בו חן ונעימות,הלה שאפפה אותו,שקשה לי אפילו להסבירה במילים .עקבתי מהצד אחר התפתחותו,האהבות,הגיוס לצבא,מידי פעם היה קופץ לבקר במתנ"ס מתעניין ,שואל משתף,בבגרות וברגישות.
….התזמון המטורף של הגורל שקטע את חייו בדיוק ביום הולדתי ה40 ממשיך ומחבר אותי למי שהוא היה עבורי,אפשר שאם הייתי מאמינה בגלגול נשמות כאילו הינו נשמות אחיות.
אין מילים לנחם,אין דרך לשנות, המדריך למתאבל שכתבת ברגישות כה רבה -עוזר ולו במעט לנו כסביבה קרובה-רחוקה לנסות ולהבין את גודל האובדן ועל כך תודה לך.
מאמינה שהאתר המיוחד שהקמתם מהווה הנצחה ראויה לאורן,הילד,הנער,האיש הענק הזה,
ומהווה מעט נחמה לנשארים ולאלו שלא זכו כמונו להכיר קצת מקרוב אדם מדהים,מוכשר,רגיש ואוהב בעל נשמה ענקית.
אוהבים אותכם חושבים על אורן ועליך הרבה,
שמחים בחיים החדשים שיצרתם ובבחירה שלכם להמשיך הלאה
שלכם תמיד,
נירה וגם ערן הוסמן