ארכיון פוסטים מאת: lionel

מכתב לאורן

אורן,
פעם קראתי איפה שהוא שלכל אחד בעולם יש חמישה כפילים. חמישה אנשים שזהים לו.
אני לא יודעת אם זה נכון. מעולם לא טרחתי לברר.
אני כן יודעת שבשש השנים האחרונות מצאתי את עצמי נועצת מבטים ארוכים באנשים שראיתי, והזכירו לי אותך.

לפני שנה ישבתי ברכבת ליד בחור שהדמיון שלו אליך היה פשוט מפחיד. אותו מבנה גוף, אותה הליכה. אפילו התנוחה שבה השעין את הראש על היד, הייתה זהה לזו שלך.
כל מפגש אקראי שכזה הוא טלטלה עצומה.
האובדן מחלחל עוד יותר.
אני יודעת שזה נשמע מוזר, במיוחד לי "השכלתנית", אבל זו עובדה.
שש שנים חלפו מאז מצאת את מותך בתאונה הארורה ההיא, ואני מוצאת את עצמי עדין מקווה בסתר לבי שמדובר בטעות איומה או בבדיחה ממש גרועה, ואולי אתה בכלל מטייל אי שם בעולם. אבל זה רק לשברירי שניות.
במרבית הזמן, חסרונך כל כך בולט ואין כל דרך להתחמק ממנו בדמיונות שווא.
את תחושת החסר והגעגועים אלייך קשה לתאר במילים.
לא פעם אני שואלת את עצמי, כיצד יתכן שחברות של סוף שנות העשרה – תחילת העשרים, תותיר חסר כל כך עצום.
לא צריך זמן ממושך כדי לענות על כך. זה פשוט מי שהיית. חבר אמיתי, חכם, רגיש, תמיד מוכן (ולא פחות חשוב – יודע) להקשיב ולומר את הדבר הנכון בזמן הנכון.
שילוב מיוחד של רצינות ובגרות עם שובבות ילדותית.
מחשבות של "איפה היית היום אילו…", מובילות לתחושת החמצה גדולה. איזה מוות מיותר.
אז נכון, החיים ממשיכים. הם לא נעצרו ביום ההוא, אבל הם השתנו מאוד.
נקודת ההשקפה על החיים השתנתה, ובטח ובטח הפרופורציות. תוך שניות ספורות הכול עלול להיגמר.
חייבים לחיות "נכון".
אורן,
על אף הזמן שחלף, הזיכרון ממך הוא זיכרון "חי".
התמונות שנותרו, החוויות המשותפות, הטיולים וגם הכפיות (…) הכול נשמר היטב במגירות הלב.
בסופו של יום, כך אני בוחרת לזכור אותך –
חבר אמיתי שהייתה לי הזכות הגדולה להכיר.

יהי זכרך ברוך,
אפרת

שיקמה כותבת לאורן-מרחקים

את המילים האלו אני כותבת מיפן.. מה הם מרחקים כשמדובר בכאב? אני נכנסת לאתר הזה כשיש לי אומץ, כל פעם קוראת קצת, מסתכלת קצת, את הסרט עוד לא ראיתי.. יש דברים שמרחק וזמן עוד לא הצליחו לרפא בי..

את המילים שכתבתי בשנה לזכרו כתבתי בגיל 18, היום אני כבר עוד רגע בת 24. על מה היינו מדברים עכשיו אם היינו נפגשים אורן? האם גם אתה היית מטייל? לאן היית נוסע? מה היית אוהב? היית כותב עדיין? אתה חושב שעד עכשיו כבר היית לומד להיות מאושר? אני חושבת על אורן הרבה, לא יכולה להרפות מהתהיות מה היה אילו… השירים שקראתי עכשיו החזירו אותי ברגע אל החדר של אורן. עם שוקו חם ושתי מחברות שירים- מחליפים דעות, שאלות, חויות, אהבה.. חשבנו שאנחנו יודעים הכל.. אני עדיין לא יודעת… מה אתה יודע עכשיו?
אני מתגעגעת ליופי הפנימי שלך שרק לך בכל העולם היה.
שלך,
שקמה.

כל שנה אני בורחת ממך ילד

כל שנה אני בורחת ממך ילד
בורחת מכאב מותך.
בורחת לאיל ואלון, לעופר, לעבודה,לחברים
ובשנתיים האחרונות הרבה לאורי ורוני הקטנות.
אבל יש כמה ימים בשנה בהם אתה מתיצב מולי ואי אפשר לברוח.
יום הולדתך ב- 24 לפבראור,
נולדת לפני 26 שנה ואיך אני זוכרת את ההריון, והלידה.

ואבא שלך הגאה רץ לטלפון הציבורי לספר לכולם שנולד לו בן בכור זכר.
יום מותך ב-31 למרץ, איך לפני חמש שנים פתחתי את הדלת
ושלושה אנשים לובשי מדים הכניסו לביתי את מלאך המוות שלקח אותך ממני לעד.
והנה מגיע יום הזכרון לחללי צה"ל ואתה הרי לא מתת בקרב
אך כמה היית גאה בחיל ההנדסה הקרבית,
במסלול הלוחם ובדרגות הקצונה שענדת חודש לפני מותך.
וכמה מאושר היית באהבה החדשה שפגשת בבה"ד 1 ואשר בחזרתך מביקור בביתה מצאת את מותך.
ומיד אחרי יום הזיכרון מגיע יום הולדתו של איל שנולד בה' באייר
– יום העצמאות – ולאחריו של אלון ושלי ושל אבא ואתה שאף פעם לא שכחת ימי הולדת, תמיד עם מתנה מיוחדת וברכה מרגשת- כל כך חסר!
היית כותב לי:
" לאמא הכי טובה בעולם ולקצינה הכי יפה בצה"ל".
ואני שידעתי שאינני האימא הכי טובה בעולם ובודאי לא הקצינה הכי יפה הייתי כל כך גאה ומשויצה לפני כל חברי וחברותי בברכות שלך.
אז היום אנחנו כאן כדי לומר לך שגם כשאנחנו " בורחים" לעולם איננו בורחים ממך.
אנחנו זוכרים אותך יפה תואר ונפש, אנחנו אוהבים, מתגעגעים וכואבים אותך יום יום שעה שעה.
תנוח בשלום ילד אהוב.
אמא

ילד הולך בדרך וחושב

ילד הולך בדרך וחושב
מה יקרה לי אם אעלם עכשיו
בשקט מופתי הוא מוצא מיסתור
בתחום שבין הלבן לשחור
וכולם מחפשים אותו ולא מוצאים
כי הילד הלך מאיתנו לעולמים

והוא לא הותיר אף לא סימן
שנוכל למצוא אותו במרחבי הזמן
והוא הותיר רק זיכרון כואב
של חיים בלי הילד הכי אוהב

ילד הולך לו בדרך אל השמיים
כי הגורל מכה אחת לא פעמיים
והילד הזה כבר לא נמצא כאן
אלא בתחום בין השחור ללבן
והכאב
הוא עצום ושורף את הלב
ונותרה לי רק מציאות כואבת
של חיים בלי הילד שאני הכי אוהבת

מכתב לאורן מנורית

היית לי נסיך, מילאת אותי אהבה, חום, אור וכוח ואז כשנקשרתי הכי חזק, הו אז הלכת.
נפלת וקול נפילתך לא נשמע אך הוא רעם בליבי כמטר פצצות אטום המתפוצצות זו אחר זו.
בהתחלה – ניסיתי להעלם, הפסקתי לאכול, לחייך, כמעט לנשום – קיוויתי שה' יעשה עמי חסד וישיב אותך או ישלח אותי אלייך. אך הוא, עם חוש ההומור השחור שלו, עשה עמי חסד גדול יותר – הוא הותיר אותי לחיות בלעדייך ולראות כיצד אסתדר.

למדתי לאהוב את החיים, להעריך את המשפחה על כל צלעותיה ולהכיר בתוכי את הכוח הזה – זה שגם שהדיכאון הכי כבד מנסה להשליט עצמו – הוא נותן לי אור ותקווה.
אני מקווה שהכוכב שלך עדיין עומד על תלו, שעצי הבאובב לא גדלו יותר מידי אבל יותר מכל אני מקווה שכבשתך והשושנה שלך איתך – והכבשה לא אכלה את השושנה – כדי שהחיוך הזה – מלא האור, מכל הלב – לא ימוש מפניך היפות.
נסיך שלי, 5 וחצי שנים אני צועדת לבד. רק השנה למדתי לראות את האור בכך – את העצמאות שרכשתי, את הנסיכות ששלחת למלא את האור שכבה איתך, את עצמי – בוגרת, מאושרת, מלומדת ולומדת כל הזמן – בלעדייך…
נסיך שלי, הנחש שחשבת לחבר ולקח אותך ממני – לא לקח באמת כי כמו שהבטחת לי, אתה רק תראה כמת אך בעצם תשוב לכוכבך ובאמת נסיך שלי – בהביטי בכוכבים – תמיד אני רואה את הכוכב שלך מאיר מחיוכך החם. עצוב לי רק כאשר העננים מסתירים אותו מעיניי. אז זולגת דמעה קטנה, של געגוע ושל חשש שאבדה גם שמחתך.
אורן שלי, בן דוד יקר ואהוב שלי, אתה חי, נושם ובועט בלב שלי ובנשמות כל אוהבייך. נכון נותרת אצל כולנו אי שם במרץ 2000 אבל נותרת ותיוותר חי. על אף תחושת ההחמצה של מה שהפסדנו איתך אני בוחרת להתמקד בתחושות הטובות שהיו לי מהרגעים שזכיתי לצידך. נוח על כוכבך בשלום, טפל היטב בשושנה והכבשה שלך. יום יבוא ונפגש שם על כוס קפה ואיזה דיסק טוב ותוכל לשמוח שכפ"ס ניצחה את מכבי…

ילד אהוב שלי

ילד אהוב שלי
מותך כל כך רחוק
וכל כך קרוב,
הגוף כואב לראות אותך
לשמוע את צחוקך,
לזכות לחיבוק האמיץ שלך,
להיות איתך.

כל כך הרבה חיים
חולפים בלעדיך,
ושוב מגיע האביב
וכל הפריחה המדהימה
מחדדת את מותך הנורא
באביב-
אביב חייך
אביב אהבתך
אביב.
כמה ניגוד יש במילים
מוות באביב
כמו הניגוד שבין הילד היפה שהיית
לאין, לחלל, לריק שבמותך.
אמרתי מיליון פעם
ולא אתעיף מלאמר שוב
יכולת לכבוש את העולם!!!
וההחמצה של החיים שלא חיית
האהבות שלא חוית
המאוויים שלא הגשמת
ההחמצה כל כך כואבת.
נדמה לחשוב שחמש שנים
זה זמן מספיק להתרגל,
להתרגל לכאב, לגעגוע,
לעובדת מותך
ואכן יש ימים שזה מצליח לי..
אבל יש ימים
בהם כל ההגנות,
שאני בונה ומתחזקת,
מתפוגגות
ופצע מותך מדמם ושורף ומכאיב
ושחור.
כמעט כל לילה אני מדברת איתך
ומבקשת ממך שם למעלה
לשמור עלינו כאן.
תמיד היית הדואג והאכפתי,
אז אל תרפה ממשמרתך
ושמור לי
על איל ואלון ואורי ורוני
שמחזיקים אותי חיה ותוססת
בלעדיך.
ולך – שיהיה כל השקט והטוב
שהעולם הבא יכול לתת
אוהבת
אמא

מכתב משקמה שנה למותו

מי שלא היה במקום בו אני נמצאת עכשיו לעולם לא יוכל להבין עד כמה זה קשה למצוא את המילים.
מילים כמו עצב, געגוע או אובדן לא מהוות אף לא עשירית מסערת הרגשות שחווה אדם העומד במקום בו אני נמצאת עכשיו.
כולם אומרים שעברה שנה ואותי זה מצחיק, כי לא עברה שנה, עבר יום ועוד יום ועוד יום…. הלואי שהייתי יכולה להגדיר את זה במילה אחת- שנה, אבל לי עברו 365 ימים אחד אחריי השני וכל יום היה ארוך יותר מהקודם לו.

היום לפני שנה היתה הפעם האחרונה שראיתי את אורן, שבוע לפני התאונה. עד היום אני מנסה להבין את צירוף המילים הזה – "הפעם האחרונה", את צירוף המילים "אף פעם". שנה שלמה שאני מנסה לקלוט שהוא אף פעם לא הולך לחזור, שאני אף פעם לא אראה את העיניים שלו יותר, אף פעם לא אשמע את הצחוק שלו יותר, אף פעם לא אחבק אותו יותר. איך אפשר להבין מושג כזה -אף פעם? אולי אי אפשר להבין, אולי אפשר רק לחוות, רק לחיות את האף פעם הזה והאף פעם הזה נמדד כיום בשנה, שנה אחת מתוך רבות שיבואו אחריה.
את מה שיש לי בלב עכשיו אי אפשר לתאר במילים, כי רגשות כאלו כנראה אפשר רק להרגיש, אני יכולה להגיד שאני מתגעיגעת להגיד שעצוב וקשה אבל אלו רק מילים, מילים ריקות, מילים שלא משקפות. הלוואי והייתי מוצאת את המילים שכן משקפות כי אז אולי היה יותר קל לדבר על זה, יותר קל לספר את זה, יותר קל לחיות את זה.
מה שנשאר עכשיו זה לחפש דרך למלא את החור שנוצר בבטן, את התהום העמוקה ההיא וזה קשה לחפש דרך זו בידיעה שהיא לא קיימת, בידיעה שהדרך היחידה למלא את החור היא אם הוא יחזור והוא לא חוזר, כבר שנה עברה והוא לא חוזר.
לפעמים אני יושבת שעות מול אחת התמונות שלו, מנסה להרגיש אותו שוב, מנסה להרגיש איך היה לאהוב אותו, איך היה לשמוע אותו מדבר, לשמוע את ה"הלו" החמוד שלו בטלפון ולראות אותו מתקרב מרחוק.
שלמה ארצי כתב באחד משיריו "ותן לנו לשוב ולראותו, יותר מזה אנחנו לא צריכים" הוא לא יכול היה לנסח את זה טוב יותר. אני לא צריכה שום דבר מעבר לזה, רק לראות אותו ואפילו מרחוק, לראות אותו שוב וששוב יהיה לי קצת שקט ששוב הכל יהיה טוב ותמים כמו שהיה לפני התאונה.
אורן, השנה האחרונה היתה השנה הארוכה והנוראית ביותר שידעתי כל חיי, החיים בלעדיך אינם חיים, הגעגוע התמידי הזה אליך גוזל את כל האנרגיה ממני, הידיעה שרק אתה היית יכול להבין איך זה מרגיש ושאתה לא כאן בכדי להבין אותי, מכאיבה לי בכל פעם שאני נזכרת בך, בכל פעם שאני נזכרת באותן שיחות שהיו לנו, איך הבטחנו שנהיה יחד לנצח, איך הבטחת אתה שלעולם לא תמות! נזכרת וכועסת, כועסת על עצמי שהאמנתי להבטחות שלך, כועסת עליך שהבטחת, הבטחת ולא עמדת במילה, כועסת על זה שגרמת לי לדעת איך זה מרגיש, שהפכת את סיוטיי הנוראים ביותר למציאות, כועסת על זה שהלכת והשארת אותי לבד, תמיד אמרנו שאנחנו שני חצאים חלשים שמשלימים אחד את השני ויוצרים שלם אחד חזק ועכשיו נשארתי חצי, נשארתי לבד, נשארתי חצי כי היית החבר הכי טוב שלי, היית האהבה שלי והנפש התאומה שלי.
כשנפרדנו אמרת לי "תשכחי ממני- אל תשכחי אותי" אז לא שכחתי ממך אורן ולא שכחתי אותך, אני קמה איתך כל בוקר והולכת לישון איתך כל לילה, אתה בראש שלי כל היום כשאני ערה וכשאני ישנה אתה בחלומות שלי, אני מתקדמת ועוברת הכל איתך, אני צוחקת איתך ובוכה איתך, אני שמחה ועצובה איתך, אני שקטה איתך ונסערת איתך, אני נושמת איתך.
וגם אם הייתי רוצה לשכוח אותך לא הייתי מצליחה כי אתה כמו מין צל שלי- תמיד איתי ושום דבר לא עוזר, אני לא מצליחה להפסיק לאהוב אותך, לחשוב עליך, לכאוב אותך.
לא מצליחה להפסיק לחיות איתך אורן, להפסיק למות איתך.

ילד שלי מת באביב

הילד שלי מת באביב
הילד שלנו, האח שלנו החבר שלנו מת באביב.
היה יום שמש יפהפה,
שמים כחולים,פריחה מדהימה,
שדרות כוכב יאיר טובלות בורוד ולבן .

הילד שלי לבש בגדי אופנוען שחורים,
עלה על אופנוע שחור
ונסע לבקר אהבה חדשה.
הילד שלי באביב חייו,עם ניצני אהבה חדשה לנערה יפה,
מאושר באהבתו, גאה בדרגות הקצונה
להן זכה בעמל רב 4 שבועות קודם, יפה תואר ורגשן.
ובאותו היום גנן קישט את גינת ביתנו בפרחים רבים.
בדרכו חזרה מוקף בפריחה וביופי,
כשבליבו לבלוב חדש של אהבה
מת הילד שלי באביב.
ומאז שמתקרב האביב והכל פורח
ושדרות כוכב יאיר טובלות בוורוד ולבן
ובגינתנו פורחים אמנון ותמר
אני רואה לפני את ילד היפה
ויודעת שלעולם לא יהיה לי עוד אביב שטובל ביופי
בלי הכאב האינסופים והגעגועים המשתקים.
לילד שלי שמת באביב.

ארץ מראות הכסף

שפתיים אדומות כפרח האביב
מסוגל לאהוב אותך ביום מעונן שכזה?
באפלה החורפית
תביאי לי את הקיץ
עינייך התכולות מאירות לי מבעד לטיפות
הגשם האחרונות
אולי הראשונות
קרני שמש חודרות אל ליבי מבעד למבטך
ממיסות אט אט את האבן כמשב רוח עז
כרקפת מתחת לסלעים מתחבא אני
וכותב לך שירים
לא מסוגל להתמודד פנים אל פנים
עם יופייך
פנייך החיורות אדמדמות מביטות בי ומחייכות
חיוך של אלף פעמונים נעימים
כמו דלי מים שנמשה מבאר עתיקה
ללטף את שערך בערפל הכחול הזה
לחלום את נשיקותייך בליל ירח וכוכבים
לעוף איתך על כנפי אדום החזה
אל ארץ האש שלנו
ארץ מראות הכסף
שכולן, את

שיר לנערתו האחרונה של אורן 3 שבועות לפני מותו

שיהיה טוב

זכיתי, קיבלתי
נאבקתי וניצחתי
שיהיה לי בהצלחה
שיהיה לי טוב שיהיה לי אושר,
חלום שהתגשם,
חלום שמתגשם
חלום שהתגשם
זכיתי,אני קצין
רק לא להרוס,
רק לשמר
רק, שיהיה טוב