ארכיון הקטגוריה: משפחה כותבת לאורן

אורן- 11 שנים למותו

אורן

אורן נולד ב 24 לפברואר 1979 הייתי ילדה בת 23 והוא היה בני הבכור, הוא נולד לפני עידן האולטרסאונד ומי השפיר ורק כשיצא לאוויר העולם ידענו שיש לנו בן זכר ואבא שלו התייצב על הטלפון הציבורי, ההוא עם האסימונים, להשוויץ לכל העולם על בן הזכר שנולד לו, היינו הכי גאים ומאושרים בעולם.
עם לידתו קניתי 3 ספרים- שעיקרם היה איך לגדל ילד בריא, איך לגדל ילד מאושר ואיך לגדל ילד חכם…

אורן היה פרויקט, הרי לא באמת מלמדים אותנו להיות הורים אז למדתי- אמא אוטודידקטית.
ואורן היה חלומה של כל אמא פולניה, תלמיד טוב בבית הספר, ספורטאי וכדורסלן מצטיין, חבר טוב, תעודת בגרות מושלמת, פסיכומטרי 740, ענק יפה תואר בגובה 1.94 עם לב זהב, משורר שכותב שירים, ילד שקורא פילוסופיה להנאתו, שזוכר את ימי ההולדת של כל בני המשפחה וגם את יום האם, יום המשפחה, ערבי חג, הכל!!! , שכל יום הולדת היה מכין לכל אחד מאיתנו ברכה מיוחדת המתאימה רק לו, שהיה כותב לי "לאמא הכי טובה בעולם ולקצינה הכי יפה בצה"ל" אני שהייתי אשת צבא, שמגיעה הביתה מאוחר ובדרך עוד מקבלת טלפון מאורן- "אני מכין ארוחת ערב מה להכין לך?" ברור שלא הייתי האמא הכי טובה בעולם ובטח לא הקצינה הכי יפה בצה"ל אבל הייתי נושאת את הברכות בתיק ומשוויצה לכל חברותיי.
ואורן התגייס לצה"ל בתקופת שצה"ל עוד היה בלבנון והיה לוחם בהנדסה קרבית, שמחזיק פעם קו בצפון, פעם בשטחים ופעם בדרום והדאגה לא פשוטה, כמו שכל הורה לחיל קרבי יודע ואז הלך לקורס קצינים שזו אמורה להיות תקופה יותר רגועה והיה אמור להישאר להדרכה בב"הד 1 שזה אומר שאפשר לישון בשקט…..
ואז, בגיל 21, אורן נהרג בתאונת דרכים, על אופנוע, אף אחד לא פגע בו, אורן נכנס לעיקול כביש שיש לפניו שילוט גדול וברור להאט, במהירות לא מתאימה , איבד שליטה, עף למעקה הבטיחות ונהרג במקום.
קשה לי מאד לאמר זאת בקול רם אבל במידה מסוימת אורן הרג את עצמו.
היום רציתי לדבר על אורן הילד שלי שלא שמר על עצמו, על אורן הנער הצעיר שחשב שלו זה לא יכול לקרות, שכשהבעתי את דאגתי מהאופנוע אמר לי שבועות לפני מותו שאם ייהרג " אז תבכי חודש תבכי 3 חודשים ואחר כך תשכחי ותמשיכי בחיים שלך" על אורן הילד המקסים, הנפלא היפה המוכשר שהיה אהבתי הגדולה כמו שכל אחד ואחד מהצעירים היושבים בקהל הזה הוא בעבור אמא ואבא שלו, שהיו לו חלומות- לטייל בעולם, ללמוד, לאהוב, להתחתן וללדת ילדים, לעשות קרירה, לחיות!!!!!
היום חשוב לי לפנות לכל הצעירים היושבים בקהל הזה לכל הילדים המקסימים, הנפלאים המיוחדים של אמא ואבא, קחו אחראיות על החיים שלכם, שמרו על עצמכם!!!, כי יש לכם אחראיות לא רק על החיים שלכם אלא גם של מי שאוהב אתכם, אמא אבא אחים ואחיות, סבא וסבתא.
איך אפשר להסביר לבחור צעיר בן 21 ,איך אפשר להסביר לכם שמקשיבים לי כרגע, ששום דבר לא יימשך כרגיל אחרי שהוא נהרג!!! שמהרגע שהילד שלך מת גם החיים שהיו לך מתים, שאנחנו אכן ממשיכים בחיינו, אבל אלו חיים אחרים, שהכאב והגעגוע לא נגמרים לא אחרי חודש לא אחרי 3 חודשים לא אחרי 3 שנים ולא אחרי שלושים שנה, שהימים הכי שמחים בחיינו (ימי הולדת, חתונות של הילדים, הצלחות שונות בחיינו, ועוד) הם הימים הכי קשים שאז הם הכי חסרים לנו, שהמחשבה על מה הם החמיצו מלווה אותנו בכל יום, שהצורך הזה לראות אותם, לחבק אותם, לגעת בהם, הוא צורך יומיומי.
כשאתם קטנים האחראיות על חייכם בידנו ואז אתם גדלים וזה כייף לראות אתכם יוצאים לדרך משלכם, מחפשים עוד ועוד דרכים להיות עצמאיים וייחודים , לעשות דברים בדרך שלכם, להתפתח להתנסות, להעז ולפעמים להסתכן.
יש כל כך הרבה אתגרים בדרך, יש כל כך הרבה מהמורות שחלקן לא תלויות בכם, אבל ישנה גם האחראיות שלכם האחראיות שלכם על חייכם למענכם אבל גם למעננו.
עד שאתה לא הורה אתה לא מסוגל להבין מה זו אהבה לילד משלך, לישות שהיא חלק מגופך חלק מעצמך. ועד שאתה לא הורה לילד מת אתה לא מסוגל להבין את הבור השחור הזה שמתיישב בתוך גופך וכואב פיזית, את הגעגוע הלא נגמר את הצורך הדחוף הזה לחבק עוד פעם אחת את הילד שלך.
היום אני פונה מהבמה הזו לכל הילדים של אבא ואמא שיושבים בקהל- אתם הילדים הכי מדהימים, יפים, איכותיים ויקרים בעולם להוריכם, לאחיכם, לסבא וסבתא שלכם, לחבריכם, כמו שאורן היה בשבילנו ,החיים שלכם יקרים מפז, בכל פעם שאתם לא שומרים על עצמכם, שאתם מסתכנים לשווא – כן כן גם בצבא נגרמות תאונות, וגם בכבישים, וגם בטיולים בדרום אמריקה ועוד.
רגע לפני -תעצמו את עיניכם ותחשבו שאמא ואבא שלכם עכשיו איתכם, שכל מה שקורה לכם עובר עלינו- שפציעה שלכם פוצעת אותנו, נכות שלכם משאירה אותנו נכים שמוות שלכם חו"ח ממית את החיים שהיו לנו.

שמרו על החיים שלכם למענכם אבל גם למעננו

עשר שנים למותך

אתמול לפני 10 שנים אספתי אותך מרכבת צפון, עייף, מאובק ועם ריח הזיעה המיוחד שלך כשתרמיל ענק על גבך ונשק בימינך, ילד יפה שלי.
אתמול לפני 10 שנים ראינו רבע גמר של מכבי ת"א ביורוליג והשתוללת משמחה כשמכבי ניצחו
היום לפני 10 שנים נפרדתי ממך בבוקר יום שישי, לבוש שחורים, יפה תואר ונרגש עלית על האופנוע בדרכך לבקר את חברתך החדשה.
היום לפני 10 שנים הגיע גנן לסדר את גינת ביתנו ולשתול פרחים.

היום לפני 10 שנים היה יום אביב מקסים הכל פרח, שמים כחולים בלי ענן ואני קמתי בבוקר בתחושה שאפפה אותי בכל אותה תקופה ש"אלוהים אוהב אותי" כמה אושר נפל בחלקי- יש לי שלושה ילדים מקסימים, יפים, חכמים ובריאים, בן זוג אוהב, בריאות טובה, עבודה מרתקת ופרנסה טובה, בית יפה, מי צריך יותר?
היום בבוקר לפני 10 שנים הייתי המאושר באדם.
היום לפני עשר שנים התקשרתי אליך כל אחר הצהריים ובשש בערב השארתי לך הודעה נוזפת איך זה שאתה יודע כמה אני דואגת מהאופנוע ואתה מנתק את הטלפון.
היום לפני 10 שנים ב 6 בערב כהשארתי לך את ההודעה בטלפון כבר הייתי אמא לילד מת.
היום לפני 10 שנים ב 9 בערב כבר לא רציתי לחיות.
פעם אחר פעם חולפות לי התמונות של רמ"ח נפגעים שעומד בדלת ומבלי לאמר דבר הופך את חיי לנצח.
היום לפני 10 שנים לא האמנתי שאשרוד כדי לדבר פה 10 שנים אחרי מותך.
ילד יפה שלי, היום סוף סוף, עשר שנים לאחר מותך, צפיתי בסרט שעשינו לזכרך ושנמצא באתר האינטרנט שלך. בכל התמונות והסרטים אתה מופיע עם החיוך היפה שלך, ילד ענק עם לב גדול, ילד מושלם שלי.
כמה אושר ושמחה הבאת לחיי ב 21 שנות חייך, כמה כאב וגעגוע מאז מותך.
אז הנה אנחנו שוב, 10 שנים למותך, מקבלים פה קבל עם וחברים את "פרס ההישרדות", המשכנו לחיות ילד שלי, בלעדיך, לעבוד ליצור, לתת ולקבל ואפילו ליהנות מהחיים. מותך יצר חיים חדשים, של אורי ורוני ובשמך, אני מרבה להופיע בפני צעירים עם רישיון נהיגה ולנסות למנוע מוות מיותר, נוסף דרך הסיפור שלך.
אוהבים אותך ילד אהוב.
אמא

עשר שנים למותו של אורן

פעם מזמן מזמן, אני ואורן הלכנו הביתה יחד בחזרה מאולם הכדורסל, אז עוד לא ידענו דבר אחד על השני והלכנו לאט אורן החזיק ודחף את האופניים שלו ואני על המדרכה ודיברנו ודיברנו ודיברנו ואני לא רציתי שההליכה הזו תגמר…

כשהגענו לפינת הרחוב שלי עמדנו בצומת השקטה ההיא, כבר החשיך והיה קר אבל אנחנו דיברנו ודיברנו ודיברנו. פתאום התחיל לרדת גשם ואני התעצבתי כי ידעתי שעכשיו אין ברירה ונאלץ ללכת הביתה אך כשהסתכלתי על אורן ראיתי שהוא מסתכל אל השמיים טיפות גשם נופלות לו על הפנים נוטפות לו מהשיער והוא- מחייך. לא הבנתי איך זה שהוא לא רץ ומחפש מחסה מהגשם… וככה כששנינו עומדים בפינת הרחוב במבול שאלתי את אורן למה הוא מחייך ואורן הסתכל אליי ואמר "תראי שקמה, יורדים מים מהשמיים". ברגע הזה ידעתי לראשונה בחיי, מהי אהבה.
המון דברים קורים בעשר שנים… שינויים אין ספור. אנחנו גדלים, מתפתחים, משתנים. בעשר השנים האלו הלכתי עד קצה העולם וחזרה, פגשתי אנשים שונים, ראיתי נופים אחרים, הגעתי לקיצוניות זו או אחרת. גדלתי. בהתחלה אורן היה איתי בכל מקום, בכל נוף, בכל שיחה, בכל שיר. אחר כך אורן היה לידי אך לא איתי… הרבה אמרו לי אז שהזמן מרפא אך אני למדתי שהזמן אינו מרפא הזמן- משכיח. ועם התכונה הזו של הזמן נעלמים להם אט אט דברים יקרי ערך כמו מראה של חיוך, ניחוח, קול של צחוק, תחושה של מגע, כל אותם הדברים שאנו משייכים לאדם. רק בשנים האחרונות בחיי, הבנתי שלא הזמן הוא התרופה, רק אנחנו יכולים לרפא את עצמנו… מתוך קבלה מתוך הבנה. השנה אני ואורן עשינו שולם אחרי שנים של עליות וירידות, מלחמות ואין סוף תהפוכות.. רק אדם שאיבד את מי שהיה בזמנו כל עולמו יכול להבין את מורכבותה של מערכת היחסים עם אדם שאינו.
היום אני כבר גדולה, ככה בטח אורן היה חושב.. ואני מבינה יותר, אני יודעת שאורן תמיד יהיה חלק ממני כי הריי גם בהייתו בחיים וגם בהעדרו אורן עיצב חלק ממי שאני היום והוא חלק מיוחד ביותר. לפעמים אני שומעת שיר ופתאום מחסירה פעימה, לפעמים אני מדברת על מה שקרה ולפעמים מדברת על מי שהיה, לפעמים כשמישהו מספר שהוא נוסע לפרו אני לרגע משתתקת.. לפעמים אני רואה מרחוק מישהו שדומה לו וחושבת מה היה אילו.. לפעמים אני עצובה ולפעמים אני שמחה אם עולה זיכרון יפה ששכחתי כבר מזמן, אך כל אלו קורים היום רק לפעמים.. רק דבר אחד לא השתנה, דבר אחד מלווה אותי בכל מקום ובכל תקופה. בכל פעם שאני הולכת ברחוב ופתאום מתחיל לרדת גשם אני עוצרת לרגע, מסתכלת לשמיים, מחייכת וחושבת- "תראה אורן, יורדים מים מהשמיים….."

מנירה וערן הוסמן

אופירה שלום,
עברו שבועיים מאז נפגשנו והפנית אותי לאתר שהוקם לזכרו של אורן,
הפתק ובו הכתובת היתה על שולחני ולא העזתי להכנס,היום בדיפדופי באינטרנט,צדה עיני את כתובת האתר(ערן פשוט הכניס אותה ביוזמתו למועדפים שלנו.)
חולפת שעה חיוכו של אורן אינו מרפה ממני,האם את מאמינה שאין שבוע שאיני חושבת עליו?

….הכרתי את אורן מגיל צעיר,עת שוטט במתנ"ס באימוני הכדור סל ובקייטנות ,תמיד בחר בניגוד מדהים לגודלו הפיזי-להצטרף לקבוצת הקטנטנים,אז חשבתי שמשיכתו זו היא בזכות המדריכות החתיכות…
לימים קלטתי שזה היה פשוט המקום בו הוא יכול היה לשוב ולהיות הילד ,השטותניק,המצחיק,הקליל ,שמתנדנד במלוא כוחו על הנדנדה הכחולה בפעלטון,מתאבק ומתגלגל עם ילדי הגן על המזרון וצוחק וצוחק בלי חשבון.
החוויה לראות את אורן,ניצן שמנמן גדל ומתפתח לפרח מדהים,עלם יפה,חתיך הורס,קסם של איש -היתה מהמיוחדות שחוויתי. אורן היה בעיני אז סמל לאיש שבלע את החיים,היתה תחושה שתמיד רצה להספיק עוד ועוד.. כאילו הרגיש שהזמן קצר.
יש בחיים אנשים שהמפגש איתם יוצר בך תחושה של קשר מיוחד,אורן היה אחד מאלו שנכנסו לי לנשמה,היתה בו חן ונעימות,הלה שאפפה אותו,שקשה לי אפילו להסבירה במילים .עקבתי מהצד אחר התפתחותו,האהבות,הגיוס לצבא,מידי פעם היה קופץ לבקר במתנ"ס מתעניין ,שואל משתף,בבגרות וברגישות.
….התזמון המטורף של הגורל שקטע את חייו בדיוק ביום הולדתי ה40 ממשיך ומחבר אותי למי שהוא היה עבורי,אפשר שאם הייתי מאמינה בגלגול נשמות כאילו הינו נשמות אחיות.
אין מילים לנחם,אין דרך לשנות, המדריך למתאבל שכתבת ברגישות כה רבה -עוזר ולו במעט לנו כסביבה קרובה-רחוקה לנסות ולהבין את גודל האובדן ועל כך תודה לך.
מאמינה שהאתר המיוחד שהקמתם מהווה הנצחה ראויה לאורן,הילד,הנער,האיש הענק הזה,
ומהווה מעט נחמה לנשארים ולאלו שלא זכו כמונו להכיר קצת מקרוב אדם מדהים,מוכשר,רגיש ואוהב בעל נשמה ענקית.
אוהבים אותכם חושבים על אורן ועליך הרבה,
שמחים בחיים החדשים שיצרתם ובבחירה שלכם להמשיך הלאה
שלכם תמיד,
נירה וגם ערן הוסמן

מכתב לאורן

אורן,
פעם קראתי איפה שהוא שלכל אחד בעולם יש חמישה כפילים. חמישה אנשים שזהים לו.
אני לא יודעת אם זה נכון. מעולם לא טרחתי לברר.
אני כן יודעת שבשש השנים האחרונות מצאתי את עצמי נועצת מבטים ארוכים באנשים שראיתי, והזכירו לי אותך.

לפני שנה ישבתי ברכבת ליד בחור שהדמיון שלו אליך היה פשוט מפחיד. אותו מבנה גוף, אותה הליכה. אפילו התנוחה שבה השעין את הראש על היד, הייתה זהה לזו שלך.
כל מפגש אקראי שכזה הוא טלטלה עצומה.
האובדן מחלחל עוד יותר.
אני יודעת שזה נשמע מוזר, במיוחד לי "השכלתנית", אבל זו עובדה.
שש שנים חלפו מאז מצאת את מותך בתאונה הארורה ההיא, ואני מוצאת את עצמי עדין מקווה בסתר לבי שמדובר בטעות איומה או בבדיחה ממש גרועה, ואולי אתה בכלל מטייל אי שם בעולם. אבל זה רק לשברירי שניות.
במרבית הזמן, חסרונך כל כך בולט ואין כל דרך להתחמק ממנו בדמיונות שווא.
את תחושת החסר והגעגועים אלייך קשה לתאר במילים.
לא פעם אני שואלת את עצמי, כיצד יתכן שחברות של סוף שנות העשרה – תחילת העשרים, תותיר חסר כל כך עצום.
לא צריך זמן ממושך כדי לענות על כך. זה פשוט מי שהיית. חבר אמיתי, חכם, רגיש, תמיד מוכן (ולא פחות חשוב – יודע) להקשיב ולומר את הדבר הנכון בזמן הנכון.
שילוב מיוחד של רצינות ובגרות עם שובבות ילדותית.
מחשבות של "איפה היית היום אילו…", מובילות לתחושת החמצה גדולה. איזה מוות מיותר.
אז נכון, החיים ממשיכים. הם לא נעצרו ביום ההוא, אבל הם השתנו מאוד.
נקודת ההשקפה על החיים השתנתה, ובטח ובטח הפרופורציות. תוך שניות ספורות הכול עלול להיגמר.
חייבים לחיות "נכון".
אורן,
על אף הזמן שחלף, הזיכרון ממך הוא זיכרון "חי".
התמונות שנותרו, החוויות המשותפות, הטיולים וגם הכפיות (…) הכול נשמר היטב במגירות הלב.
בסופו של יום, כך אני בוחרת לזכור אותך –
חבר אמיתי שהייתה לי הזכות הגדולה להכיר.

יהי זכרך ברוך,
אפרת

שיקמה כותבת לאורן-מרחקים

את המילים האלו אני כותבת מיפן.. מה הם מרחקים כשמדובר בכאב? אני נכנסת לאתר הזה כשיש לי אומץ, כל פעם קוראת קצת, מסתכלת קצת, את הסרט עוד לא ראיתי.. יש דברים שמרחק וזמן עוד לא הצליחו לרפא בי..

את המילים שכתבתי בשנה לזכרו כתבתי בגיל 18, היום אני כבר עוד רגע בת 24. על מה היינו מדברים עכשיו אם היינו נפגשים אורן? האם גם אתה היית מטייל? לאן היית נוסע? מה היית אוהב? היית כותב עדיין? אתה חושב שעד עכשיו כבר היית לומד להיות מאושר? אני חושבת על אורן הרבה, לא יכולה להרפות מהתהיות מה היה אילו… השירים שקראתי עכשיו החזירו אותי ברגע אל החדר של אורן. עם שוקו חם ושתי מחברות שירים- מחליפים דעות, שאלות, חויות, אהבה.. חשבנו שאנחנו יודעים הכל.. אני עדיין לא יודעת… מה אתה יודע עכשיו?
אני מתגעגעת ליופי הפנימי שלך שרק לך בכל העולם היה.
שלך,
שקמה.

כל שנה אני בורחת ממך ילד

כל שנה אני בורחת ממך ילד
בורחת מכאב מותך.
בורחת לאיל ואלון, לעופר, לעבודה,לחברים
ובשנתיים האחרונות הרבה לאורי ורוני הקטנות.
אבל יש כמה ימים בשנה בהם אתה מתיצב מולי ואי אפשר לברוח.
יום הולדתך ב- 24 לפבראור,
נולדת לפני 26 שנה ואיך אני זוכרת את ההריון, והלידה.

ואבא שלך הגאה רץ לטלפון הציבורי לספר לכולם שנולד לו בן בכור זכר.
יום מותך ב-31 למרץ, איך לפני חמש שנים פתחתי את הדלת
ושלושה אנשים לובשי מדים הכניסו לביתי את מלאך המוות שלקח אותך ממני לעד.
והנה מגיע יום הזכרון לחללי צה"ל ואתה הרי לא מתת בקרב
אך כמה היית גאה בחיל ההנדסה הקרבית,
במסלול הלוחם ובדרגות הקצונה שענדת חודש לפני מותך.
וכמה מאושר היית באהבה החדשה שפגשת בבה"ד 1 ואשר בחזרתך מביקור בביתה מצאת את מותך.
ומיד אחרי יום הזיכרון מגיע יום הולדתו של איל שנולד בה' באייר
– יום העצמאות – ולאחריו של אלון ושלי ושל אבא ואתה שאף פעם לא שכחת ימי הולדת, תמיד עם מתנה מיוחדת וברכה מרגשת- כל כך חסר!
היית כותב לי:
" לאמא הכי טובה בעולם ולקצינה הכי יפה בצה"ל".
ואני שידעתי שאינני האימא הכי טובה בעולם ובודאי לא הקצינה הכי יפה הייתי כל כך גאה ומשויצה לפני כל חברי וחברותי בברכות שלך.
אז היום אנחנו כאן כדי לומר לך שגם כשאנחנו " בורחים" לעולם איננו בורחים ממך.
אנחנו זוכרים אותך יפה תואר ונפש, אנחנו אוהבים, מתגעגעים וכואבים אותך יום יום שעה שעה.
תנוח בשלום ילד אהוב.
אמא

מכתב לאורן מנורית

היית לי נסיך, מילאת אותי אהבה, חום, אור וכוח ואז כשנקשרתי הכי חזק, הו אז הלכת.
נפלת וקול נפילתך לא נשמע אך הוא רעם בליבי כמטר פצצות אטום המתפוצצות זו אחר זו.
בהתחלה – ניסיתי להעלם, הפסקתי לאכול, לחייך, כמעט לנשום – קיוויתי שה' יעשה עמי חסד וישיב אותך או ישלח אותי אלייך. אך הוא, עם חוש ההומור השחור שלו, עשה עמי חסד גדול יותר – הוא הותיר אותי לחיות בלעדייך ולראות כיצד אסתדר.

למדתי לאהוב את החיים, להעריך את המשפחה על כל צלעותיה ולהכיר בתוכי את הכוח הזה – זה שגם שהדיכאון הכי כבד מנסה להשליט עצמו – הוא נותן לי אור ותקווה.
אני מקווה שהכוכב שלך עדיין עומד על תלו, שעצי הבאובב לא גדלו יותר מידי אבל יותר מכל אני מקווה שכבשתך והשושנה שלך איתך – והכבשה לא אכלה את השושנה – כדי שהחיוך הזה – מלא האור, מכל הלב – לא ימוש מפניך היפות.
נסיך שלי, 5 וחצי שנים אני צועדת לבד. רק השנה למדתי לראות את האור בכך – את העצמאות שרכשתי, את הנסיכות ששלחת למלא את האור שכבה איתך, את עצמי – בוגרת, מאושרת, מלומדת ולומדת כל הזמן – בלעדייך…
נסיך שלי, הנחש שחשבת לחבר ולקח אותך ממני – לא לקח באמת כי כמו שהבטחת לי, אתה רק תראה כמת אך בעצם תשוב לכוכבך ובאמת נסיך שלי – בהביטי בכוכבים – תמיד אני רואה את הכוכב שלך מאיר מחיוכך החם. עצוב לי רק כאשר העננים מסתירים אותו מעיניי. אז זולגת דמעה קטנה, של געגוע ושל חשש שאבדה גם שמחתך.
אורן שלי, בן דוד יקר ואהוב שלי, אתה חי, נושם ובועט בלב שלי ובנשמות כל אוהבייך. נכון נותרת אצל כולנו אי שם במרץ 2000 אבל נותרת ותיוותר חי. על אף תחושת ההחמצה של מה שהפסדנו איתך אני בוחרת להתמקד בתחושות הטובות שהיו לי מהרגעים שזכיתי לצידך. נוח על כוכבך בשלום, טפל היטב בשושנה והכבשה שלך. יום יבוא ונפגש שם על כוס קפה ואיזה דיסק טוב ותוכל לשמוח שכפ"ס ניצחה את מכבי…

ילד הולך בדרך וחושב

ילד הולך בדרך וחושב
מה יקרה לי אם אעלם עכשיו
בשקט מופתי הוא מוצא מיסתור
בתחום שבין הלבן לשחור
וכולם מחפשים אותו ולא מוצאים
כי הילד הלך מאיתנו לעולמים

והוא לא הותיר אף לא סימן
שנוכל למצוא אותו במרחבי הזמן
והוא הותיר רק זיכרון כואב
של חיים בלי הילד הכי אוהב

ילד הולך לו בדרך אל השמיים
כי הגורל מכה אחת לא פעמיים
והילד הזה כבר לא נמצא כאן
אלא בתחום בין השחור ללבן
והכאב
הוא עצום ושורף את הלב
ונותרה לי רק מציאות כואבת
של חיים בלי הילד שאני הכי אוהבת

ילד אהוב שלי

ילד אהוב שלי
מותך כל כך רחוק
וכל כך קרוב,
הגוף כואב לראות אותך
לשמוע את צחוקך,
לזכות לחיבוק האמיץ שלך,
להיות איתך.

כל כך הרבה חיים
חולפים בלעדיך,
ושוב מגיע האביב
וכל הפריחה המדהימה
מחדדת את מותך הנורא
באביב-
אביב חייך
אביב אהבתך
אביב.
כמה ניגוד יש במילים
מוות באביב
כמו הניגוד שבין הילד היפה שהיית
לאין, לחלל, לריק שבמותך.
אמרתי מיליון פעם
ולא אתעיף מלאמר שוב
יכולת לכבוש את העולם!!!
וההחמצה של החיים שלא חיית
האהבות שלא חוית
המאוויים שלא הגשמת
ההחמצה כל כך כואבת.
נדמה לחשוב שחמש שנים
זה זמן מספיק להתרגל,
להתרגל לכאב, לגעגוע,
לעובדת מותך
ואכן יש ימים שזה מצליח לי..
אבל יש ימים
בהם כל ההגנות,
שאני בונה ומתחזקת,
מתפוגגות
ופצע מותך מדמם ושורף ומכאיב
ושחור.
כמעט כל לילה אני מדברת איתך
ומבקשת ממך שם למעלה
לשמור עלינו כאן.
תמיד היית הדואג והאכפתי,
אז אל תרפה ממשמרתך
ושמור לי
על איל ואלון ואורי ורוני
שמחזיקים אותי חיה ותוססת
בלעדיך.
ולך – שיהיה כל השקט והטוב
שהעולם הבא יכול לתת
אוהבת
אמא