כללי עשה ואל תעשה בביתו של אבל
(נכתב ע"י אופירה אמו של אורן ז"ל)

מותו של אדם קרוב, בין אם בשיבה טובה ובודאי בגיל צעיר הינו כאב עצום ליקיריו. תחושת האובדן, הסופיות והבלתי הפיכות של המוות, חוסר האונים וחוסר היכולת לשנות את המציאות מכאיבים, מפחידים, לעתים מייאשים, לא פעם עולים במוחו של האבל תחושות של חוסר ערך לחייו, "כיצד אוכל להמשיך את חיי לאחר מות יקירי?" מחשבות אלו לכשעצמן מאיימות ומפחידות, במצב זה האדם רוצה להיאחז בשתי הקצוות ושתיהן חשובות לעין ערוך- בקצה האחד- זיכרון המת ובקצה השני- להמשיך לחיות.

למציאות במהלך השבעה והשלושים נכנסים המנחמים. הרבה מהמנחמים, מתוך כוונה טובה וכנה, עושים ו/או אומרים דברים שלא רק שאינם מקלים אלא לא פעם מכבידים מאד על האבל.

במשך עשור מחיי שירתתי בצה"ל בתפקיד של קצינת נפגעים, חמש שנים כקצינת נפגעים של חיל המודיעין ועוד 5 שנים כראש ענף קשר למשפחות נפגעים, באגף כוח אדם בצה"ל, תפקיד שהינו המנחה המקצועי של מערך הנפגעים ושל המפקדים, בתחום התורה והטיפול בנפגעים ובני משפחותיהם.

בשלהי תפקידי במערך הנפגעים, ב 31 במרץ 2000, נהרג בני הבכור אורן ז"ל בתאונת דרכים, אולי כדי לשמור על שפיותי, אולי כדי לברוח מהכאב הנורא, ישבתי במהלך השבעה ולאחר מכן  והקשבתי קשב רב לדברי המנחמים ומעשיהם, למדתי מה מקל ומה מכאיב, על בשרי והבטחתי לעצמי ולאורן שביום מן הימים אפרסם מדריך למנחם אבלים.
משהגיעה מבית הספר התיכון "כצנלסון" בכפר סבא, מהמורה סמדר והתלמיד איתמר, היזמה להקים אתר לזכרו של אורן, אזרתי גם אני כוחות לכתוב את המדריך. בכתיבת המדריך ברצוני להשיג שתי מטרות: להקל על כאבם של אבלים ולהרחיב את מעגל המבקרים באתר של אורן.

לפני הכל ברצוני להדגיש כי כמספר האבלים מספר דרכי התגובה ולכן, למרות אמונתי החזקה שעצותיי טובות ומועילות למרבית האבלים, עדיין חשוב לגלות רגישות לכל אבל ואבל ולהתאים את התגובות לצרכיו.

למרות שמקובל להתחיל בחיובי- כלומר במה מומלץ לעשות- אתחיל דווקא בכללי "אל תעשה" מכיוון שלעתים לא לעשות כלום, פשוט לשבת , לשתוק ולהיות עם האבל עדיפים על מילים ומעשים שעלולים לפגוע.

אל תעשה

אל תרבה להסיט את השיחה לכיוונים כלליים – מזג האוויר או טיול בחו"ל, אינך עושה טובה לאבל בכך שאתה ,כביכול, מנסה להרחיק אותו מכאבו, זה הזמן שלו לכאוב ומידע כללי "על המצב" או על כל נושא אחר לא ממש מעניין אותו ומאד מכביד להקשיב לך.

אל תדבר על עצמך – אין לאבל הרבה כוחות להקשיב למה קורה בחייך ברגע זה ובוודאי לא לשמוע את צרותיך, גם אם שאלו אותך לשלומך זה היה מתוך נימוס ולא כדי לקבל תשובה של יותר מ"טוב" או "בסדר". לא פעם שמעתי אנשים שמגיעים לאבל ומכבידים עליו בסיפורי צרותיהם הרפואיות או המשפחתיות, בשעה שהוא זקוק להקשבתם ותשומת לבם בעבורו.

אל תרבה מידי בשיחה על יקיריך – אם האבל איבד ילד, זה לא הזמן לספר לו על נפלאות ילדיך, אל חשש אנחנו (השכולים) מפרגנים לכל ההורים בעולם, שכל ילדיהם יחיו בבריאות טובה עד מאה ועשרים, אבל עכשיו בשבעה קצת קשה לנו וכואב לנו הפרגון הזה , אז אפשר לחכות עוד מספר שבועות ואחר כך אני מבטיחה נשתתף בשמחתכם ובדאגותיכם. כבר לא בשבעה של אורן אבל עדין בתוך השלושים העזתי ללכת למרכול, "התנפלה" עלי שכנה נחמדה וסיפרה לי בהתלהבות שהיא עושה קניות לבנה החייל, שנשאר שבת והם נוסעים לבקרו ברמת הגולן. כל כך כאבתי באותו רגע את אובדנו של בני, כשבראשי עוברות כל השבתות האחרונות בהם ארזנו חבילות של אוכל, לכל הבסיס ונסענו לבקר את אורן, זה היה פשוט קרוב מדי וכואב מדי.

אל תייאש – אחד הדברים המפחידים ביותר שניתן לעשות לאבל בשבעה זה להגיד לו שהוא עוד לא יודע מה מצפה לו. מכיוון שעסקתי בנפגעים, לפחות מחצית ממנחמי היו הורים שכולים, חלק מהם אמר לי משפטים בסגנון -" זה רק הולך ונהיה יותר קשה" "הזמן לא עושה את שלו" "את עוד לא יודעת מה מחכה לך" ועוד. הייתי באבל איום ובכאב בלתי נסבל, לא האמנתי שאוכל אי פעם לשרוד את הכאב הזה, לא הבנתי למה אלוהים לא לוקח אותי ביחד עם אורן, המחשבה שיכול להיות עוד יותר כואב הפחידה אותי ברמות שאינני יכולה אפילו להסביר אותן, הרגשתי כאילו זרקו אותי לבור שחור, בלי תחתית, עם קירות חלקים ועכשיו אני צריכה לטפס למעלה ובחיים אין לי סיכוי לצאת משם.

פה המקום לאמור תודה לשתי אמהות שכולות מדהימות ונדירות- שרה דובב אימא של ניר ז"ל ועמנואלה דבירי-אימא של יונתן ז"ל, שאיבדו את בניהן בלבנון. הן היו היחידות שאמרו לי לא להקשיב לכל ה"מנחמים". כאן אני כדי לגלות לכם את הסוד- הזמן כן עושה את שלו!!!! הכאב נשאר אותו כאב, הגעגוע לעתים מתעצם, אבל אנחנו לומדים לחיות עם הכאב. אחרי שנת האבל הראשונה אנחנו כבר מוכנים למה שיקרה לנו, אנחנו יודעים שהכאב החד והמפלח יגיע לקראת האזכרה, יום ההולדת, החגים או כל תאריך שהיה מיוחד לאהובנו, אבל אנחנו גם לומדים לשרוד בין התאריכים, אנחנו חוזרים לטיל בארץ או בעולם, ליהנות מארוחה טובה, ספר טוב, מפגש רעים מהנה, שיר יפה. רובנו, אני יודעת שלא כולם, בוחרים להמשיך לחיות (לא לשרוד-לחיות!) והזמן העובר מאפשר לנו לעשות זאת בהצלחה כזו או אחרת.

חג שמח (?!) – אנא אנא אנא אל תאחלו לנו חג שמח ימים או שבועות בודדים אחרי שיקירנו הלך לעולמו. אני יודעת שזה ביטוי שיגרתי שאומרים לפני חגים ואולי אחרי שנתיים – שלוש האוזן שלנו תתרגל אליו, אבל האם נראה לכם הגיוני לאחל לאם שכולה חג שמח, ערב פסח, שלושה שבועות אחרי מות בנה? אורן שלי נהרג, כאמור, ב31 למרץ, 3 שבועות לאחר מכן היה חג הפסח הכי ארור שעברתי אי פעם בחיי, זה פשוט קשה להאמין כמה אנשים, איחלו לי חג שמח ופצעו את ליבי כל פעם מחדש. רוצים לדעת מה כן לאמור – ראו בכללי "עשה" לעיל.

היזהר מקלישאות – גם אם גיליתי לכם את סוד הזמן, השבעה היא לא הזמן למשפט המפתח "הזמן עושה את שלו", גם לא למשפט בסגנון – "יש לך עוד שני ילדים" – אני יודעת לספור לבד חברים וזה שיש לי עוד שני ילדים לא מנחם אותי ברגע זה כהוא זה על מותו של בני, בוודאי לא ברגע זה שאני יושבת שבעה! מה כן להגיד – ראו בכללי "עשה"

עשה

דבר על המת – אם הכרת אותו ספר עליו, אל תיבהל מבכי, אנחנו רוצים לשמוע על יקירנו מה שאנחנו יודעים עליו ובוודאי מה שלא ידענו. ספר גם דברים מצחיקים, זה בסדר לבכות ולצחוק.
אם לא הכרת את המת בקש מהאבל לספר עליו- איזה מין אבא/אימא/בן/בת הוא היה? איך היו ימיו ושעותיו האחרונים? מה גרם למותו? הקשב לסיפורה של מחלה קשה או תאונה או כל נסיבות מות אחרות, הקשב, הקשב והקשב בתשומת לב, בעניין, שאל שאלות והבע רגשות.

עיין באלבומים – בקש לראות תמונות, זה פותח שיחה ומאפשר לאבל לספר ולהשתפך על יקירו, שוב- אל תיבהל מבכי ומצער, אנחנו כל כך רוצים לדבר על יקירנו לספר עליו, לעתים- לפאר ולהלל אותו ויש כל כך מעט אנשים שבאמת רוצים לשמוע אותנו.

דברים שאפשר לומר – נתחיל בזה שגם לשתוק ולהחזיק את היד או לחבק מספיק טוב – לא חייבים לדבר. משפטים שאפשר לאמור יהיו בסגנון – אוהבים איתך, אנחנו איתך, שיהיה לכם כוח ( מי שמאמין יכול להגיד שאלוהים ייתן לכם כוח) וכמובן להציע עזרה – אנחנו כאן אם תצטרך משהו אל תהסס להתקשר וכד (לזה צריך להוסיף עשייה ראו בסעיף הבא) וכמובן להקשיב ולהקשיב מתוך כוונה ורצון אמיתי לשמוע ולהשתתף.

היה עם האבל אחרי השבעה, אם הינך חבר קרוב תהיה לצידו, תתקשר, תבוא לבקר, תזמין אותו אליך, תוציא אותו למפגש חברים או לבית קפה. אני אסירת תודה לחברים הקרובים שלי שבמעשיהם הוכיחו את אהבתם אלי, סבו סביבי ולא נתנו לי ליפול. לפעמים אנחנו נרתעים מהאבל בייחוד באבדן של ילד, לא יודעים מה להגיד איך להתקרב ומתנתקים, אח"כ כבר קשה ולא נעים לחדש קשר. גם לאבלים יש תפקיד לעזור לחברים לחזור ולהתקרב , אבל זה עד גבול מסוים, גם אם זה קשה, אם הינך חברו של האבל המשך להיות איתו בקשר, נסה להוציא אותו מהבית, אפילו לקפה, הקשב לכאבו, שתף אותו לאט לאט חזרה בחייך והיה שותף בחייו. התחושה שהינך שותף ל"חזרתו לשגרת החיים" של רעך הינה תחושה טובה ומתגמלת רגשית.

מה לאמור בחגים – "שהחג יעבור בקלות", "שיהיה לך קל", "אני יודע שקשה לך לקראת החג רציתי לאמור לך שאתה בליבי ובמחשבתי" וכד'

להיות חבר לאורך זמן – הזמן החולף לא מקהה את הגעגוע ליקיר שאבד, בייחוד כשמדובר במי שמת בדמי ימיו, אנחנו חוזרים לשגרת חיינו אבל יקירנו נמצא בליבנו כל הזמן. בשיחת חולין , כשמדברים , למשל על ילדים של אחרים, גם אני רוצה לספר על אורן שלי, האם תוכלו להקשיב לי לרגע, בלי להתפרץ לדברי מחד וגם בלי "לקפוא" מאידך, בכל זאת הוא חי 21 שנה יש לי מה לספר עליו והייתי רוצה שתקשיבו לי גם אם זה לא יום האזכרה השנתית שלו.

אזכרה שנתית – ואם כבר מדברים על אזכרה שנתית, אז נכון שזה קצת כמו פגישת מחזור עליזה של כל החברה שמזמן לא נפגשו, אבל זה הזמן לחזור לכלל אחד ושניים של ה"עשה" ושוב להסתכל על תמונות ולדבר על המת, תנו לנו פעם בשנה לגיטימציה לדבר על יקירנו המת ולזכות להתעניינות אמיתית בחזרה.

אשמח לקבל תגובות ועצות נוספות.