מי שלא היה במקום בו אני נמצאת עכשיו לעולם לא יוכל להבין עד כמה זה קשה למצוא את המילים.
מילים כמו עצב, געגוע או אובדן לא מהוות אף לא עשירית מסערת הרגשות שחווה אדם העומד במקום בו אני נמצאת עכשיו.
כולם אומרים שעברה שנה ואותי זה מצחיק, כי לא עברה שנה, עבר יום ועוד יום ועוד יום…. הלואי שהייתי יכולה להגדיר את זה במילה אחת- שנה, אבל לי עברו 365 ימים אחד אחריי השני וכל יום היה ארוך יותר מהקודם לו.

היום לפני שנה היתה הפעם האחרונה שראיתי את אורן, שבוע לפני התאונה. עד היום אני מנסה להבין את צירוף המילים הזה – "הפעם האחרונה", את צירוף המילים "אף פעם". שנה שלמה שאני מנסה לקלוט שהוא אף פעם לא הולך לחזור, שאני אף פעם לא אראה את העיניים שלו יותר, אף פעם לא אשמע את הצחוק שלו יותר, אף פעם לא אחבק אותו יותר. איך אפשר להבין מושג כזה -אף פעם? אולי אי אפשר להבין, אולי אפשר רק לחוות, רק לחיות את האף פעם הזה והאף פעם הזה נמדד כיום בשנה, שנה אחת מתוך רבות שיבואו אחריה.
את מה שיש לי בלב עכשיו אי אפשר לתאר במילים, כי רגשות כאלו כנראה אפשר רק להרגיש, אני יכולה להגיד שאני מתגעיגעת להגיד שעצוב וקשה אבל אלו רק מילים, מילים ריקות, מילים שלא משקפות. הלוואי והייתי מוצאת את המילים שכן משקפות כי אז אולי היה יותר קל לדבר על זה, יותר קל לספר את זה, יותר קל לחיות את זה.
מה שנשאר עכשיו זה לחפש דרך למלא את החור שנוצר בבטן, את התהום העמוקה ההיא וזה קשה לחפש דרך זו בידיעה שהיא לא קיימת, בידיעה שהדרך היחידה למלא את החור היא אם הוא יחזור והוא לא חוזר, כבר שנה עברה והוא לא חוזר.
לפעמים אני יושבת שעות מול אחת התמונות שלו, מנסה להרגיש אותו שוב, מנסה להרגיש איך היה לאהוב אותו, איך היה לשמוע אותו מדבר, לשמוע את ה"הלו" החמוד שלו בטלפון ולראות אותו מתקרב מרחוק.
שלמה ארצי כתב באחד משיריו "ותן לנו לשוב ולראותו, יותר מזה אנחנו לא צריכים" הוא לא יכול היה לנסח את זה טוב יותר. אני לא צריכה שום דבר מעבר לזה, רק לראות אותו ואפילו מרחוק, לראות אותו שוב וששוב יהיה לי קצת שקט ששוב הכל יהיה טוב ותמים כמו שהיה לפני התאונה.
אורן, השנה האחרונה היתה השנה הארוכה והנוראית ביותר שידעתי כל חיי, החיים בלעדיך אינם חיים, הגעגוע התמידי הזה אליך גוזל את כל האנרגיה ממני, הידיעה שרק אתה היית יכול להבין איך זה מרגיש ושאתה לא כאן בכדי להבין אותי, מכאיבה לי בכל פעם שאני נזכרת בך, בכל פעם שאני נזכרת באותן שיחות שהיו לנו, איך הבטחנו שנהיה יחד לנצח, איך הבטחת אתה שלעולם לא תמות! נזכרת וכועסת, כועסת על עצמי שהאמנתי להבטחות שלך, כועסת עליך שהבטחת, הבטחת ולא עמדת במילה, כועסת על זה שגרמת לי לדעת איך זה מרגיש, שהפכת את סיוטיי הנוראים ביותר למציאות, כועסת על זה שהלכת והשארת אותי לבד, תמיד אמרנו שאנחנו שני חצאים חלשים שמשלימים אחד את השני ויוצרים שלם אחד חזק ועכשיו נשארתי חצי, נשארתי לבד, נשארתי חצי כי היית החבר הכי טוב שלי, היית האהבה שלי והנפש התאומה שלי.
כשנפרדנו אמרת לי "תשכחי ממני- אל תשכחי אותי" אז לא שכחתי ממך אורן ולא שכחתי אותך, אני קמה איתך כל בוקר והולכת לישון איתך כל לילה, אתה בראש שלי כל היום כשאני ערה וכשאני ישנה אתה בחלומות שלי, אני מתקדמת ועוברת הכל איתך, אני צוחקת איתך ובוכה איתך, אני שמחה ועצובה איתך, אני שקטה איתך ונסערת איתך, אני נושמת איתך.
וגם אם הייתי רוצה לשכוח אותך לא הייתי מצליחה כי אתה כמו מין צל שלי- תמיד איתי ושום דבר לא עוזר, אני לא מצליחה להפסיק לאהוב אותך, לחשוב עליך, לכאוב אותך.
לא מצליחה להפסיק לחיות איתך אורן, להפסיק למות איתך.