אורן,
פעם קראתי איפה שהוא שלכל אחד בעולם יש חמישה כפילים. חמישה אנשים שזהים לו.
אני לא יודעת אם זה נכון. מעולם לא טרחתי לברר.
אני כן יודעת שבשש השנים האחרונות מצאתי את עצמי נועצת מבטים ארוכים באנשים שראיתי, והזכירו לי אותך.
לפני שנה ישבתי ברכבת ליד בחור שהדמיון שלו אליך היה פשוט מפחיד. אותו מבנה גוף, אותה הליכה. אפילו התנוחה שבה השעין את הראש על היד, הייתה זהה לזו שלך.
כל מפגש אקראי שכזה הוא טלטלה עצומה.
האובדן מחלחל עוד יותר.
אני יודעת שזה נשמע מוזר, במיוחד לי "השכלתנית", אבל זו עובדה.
שש שנים חלפו מאז מצאת את מותך בתאונה הארורה ההיא, ואני מוצאת את עצמי עדין מקווה בסתר לבי שמדובר בטעות איומה או בבדיחה ממש גרועה, ואולי אתה בכלל מטייל אי שם בעולם. אבל זה רק לשברירי שניות.
במרבית הזמן, חסרונך כל כך בולט ואין כל דרך להתחמק ממנו בדמיונות שווא.
את תחושת החסר והגעגועים אלייך קשה לתאר במילים.
לא פעם אני שואלת את עצמי, כיצד יתכן שחברות של סוף שנות העשרה – תחילת העשרים, תותיר חסר כל כך עצום.
לא צריך זמן ממושך כדי לענות על כך. זה פשוט מי שהיית. חבר אמיתי, חכם, רגיש, תמיד מוכן (ולא פחות חשוב – יודע) להקשיב ולומר את הדבר הנכון בזמן הנכון.
שילוב מיוחד של רצינות ובגרות עם שובבות ילדותית.
מחשבות של "איפה היית היום אילו…", מובילות לתחושת החמצה גדולה. איזה מוות מיותר.
אז נכון, החיים ממשיכים. הם לא נעצרו ביום ההוא, אבל הם השתנו מאוד.
נקודת ההשקפה על החיים השתנתה, ובטח ובטח הפרופורציות. תוך שניות ספורות הכול עלול להיגמר.
חייבים לחיות "נכון".
אורן,
על אף הזמן שחלף, הזיכרון ממך הוא זיכרון "חי".
התמונות שנותרו, החוויות המשותפות, הטיולים וגם הכפיות (…) הכול נשמר היטב במגירות הלב.
בסופו של יום, כך אני בוחרת לזכור אותך –
חבר אמיתי שהייתה לי הזכות הגדולה להכיר.
יהי זכרך ברוך,
אפרת