היית לי נסיך, מילאת אותי אהבה, חום, אור וכוח ואז כשנקשרתי הכי חזק, הו אז הלכת.
נפלת וקול נפילתך לא נשמע אך הוא רעם בליבי כמטר פצצות אטום המתפוצצות זו אחר זו.
בהתחלה – ניסיתי להעלם, הפסקתי לאכול, לחייך, כמעט לנשום – קיוויתי שה' יעשה עמי חסד וישיב אותך או ישלח אותי אלייך. אך הוא, עם חוש ההומור השחור שלו, עשה עמי חסד גדול יותר – הוא הותיר אותי לחיות בלעדייך ולראות כיצד אסתדר.

למדתי לאהוב את החיים, להעריך את המשפחה על כל צלעותיה ולהכיר בתוכי את הכוח הזה – זה שגם שהדיכאון הכי כבד מנסה להשליט עצמו – הוא נותן לי אור ותקווה.
אני מקווה שהכוכב שלך עדיין עומד על תלו, שעצי הבאובב לא גדלו יותר מידי אבל יותר מכל אני מקווה שכבשתך והשושנה שלך איתך – והכבשה לא אכלה את השושנה – כדי שהחיוך הזה – מלא האור, מכל הלב – לא ימוש מפניך היפות.
נסיך שלי, 5 וחצי שנים אני צועדת לבד. רק השנה למדתי לראות את האור בכך – את העצמאות שרכשתי, את הנסיכות ששלחת למלא את האור שכבה איתך, את עצמי – בוגרת, מאושרת, מלומדת ולומדת כל הזמן – בלעדייך…
נסיך שלי, הנחש שחשבת לחבר ולקח אותך ממני – לא לקח באמת כי כמו שהבטחת לי, אתה רק תראה כמת אך בעצם תשוב לכוכבך ובאמת נסיך שלי – בהביטי בכוכבים – תמיד אני רואה את הכוכב שלך מאיר מחיוכך החם. עצוב לי רק כאשר העננים מסתירים אותו מעיניי. אז זולגת דמעה קטנה, של געגוע ושל חשש שאבדה גם שמחתך.
אורן שלי, בן דוד יקר ואהוב שלי, אתה חי, נושם ובועט בלב שלי ובנשמות כל אוהבייך. נכון נותרת אצל כולנו אי שם במרץ 2000 אבל נותרת ותיוותר חי. על אף תחושת ההחמצה של מה שהפסדנו איתך אני בוחרת להתמקד בתחושות הטובות שהיו לי מהרגעים שזכיתי לצידך. נוח על כוכבך בשלום, טפל היטב בשושנה והכבשה שלך. יום יבוא ונפגש שם על כוס קפה ואיזה דיסק טוב ותוכל לשמוח שכפ"ס ניצחה את מכבי…